תערוכות סוף השנה של בתי הספר לאמנות: בוסר במובן הטוב

תערוכות סוף שנה של בוגרי מגמות אמנות מוצגות בימים אלה ברחבי הארץ. בוגרי קלישר, מנשר ואבני מציגים בתל אביב, בוגרי הדסה ומוסררה בירושלים, בצפון מציגים בוגרים של אוניברסיטת חיפה, ויצו חיפה, מכללת אורנים ומכללת תל חי ובדרום בוגרי מכללת ספיר. השבוע ובשבוע הבא יתווספו להיצע שתי תערוכות הבוגרים המרכזיות בבצלאל ובמדרשה, שרבים בשדה האמנות ממתינים להן. שיחה עם ראשי מחלקות בשני המוסדות מבהירה למה כדאי לצפות.

המחלקה לאמנות בצלאל

השנה יסיימו את הלימודים 49 בוגרים. לדברי ראש המחלקה, עדו בר אל, השנה נראה הרבה ציור מז'אנרים שונים, מפיגורטיבי ועד מופשט, מאקספרסיבי ועד מינימליסטי. אלו באים לידי ביטוי במגוון עבודות: ברישומי השחור־לבן המדויקים של רואן אבו אלהווא ממזרח ירושלים, שמציירת עצי זית מיותמים על רקע נופי שכונות; בציורי הדמויות האקספרסיביות של גיא אגלר, שמזכירות את הדמויות המיוסרות של מרלן דומה; ובציורים המופשטים של יערה צח, או באלה העשויים בצבעים תעשייתיים של דניאל גלפרין. יש גם מיצב ציורי של איתי פיק, "שנראה כאילו נשפך לתוך החדר".

יש בתערוכה גם לא מעט פיסול של תמר סררה וליאור מודן, פיסול משיש של זהר גוטסמן, מיצב פיסולי מינימליסטי של יעל אליס ורז גומא ואובייקט מגומיות שחורות של דיאנה אשורוב.

בר אל מציין שהשנה אין הרבה עבודות שמתייחסות למקום. "אולי זה קשור לכך שחלק גדול מהסטודנטים היו בחילופי סטודנטים בגרמניה ובארצות הברית. המבט הזה תמיד היה חלק מהסטודנט הבצלאלי, אני רואה בזה סוג של יתרון”, הוא אומר. ובכל זאת, אחת העבודות הבולטות בהקשר המקומי היא סדרת התצלומים של רוסלנה ליטציאר, שבה מופיעים נופים שרופים של הגדה המערבית.

התערוכה הנוכחית נעשתה ללא אוצרות ממשית. "הקפדנו שכל סטודנט יציג לבד את עצמו", אומר בר אל. "היתה ועדה שחילקה את החללים, אבל הסטודנטים נזרקו למים מבחינתנו. אנחנו מציגים תערוכה שהיא רעננה, אפילו בוסרית במובן הטוב. רפי לביא היה קורא לזה מגמגמים". פתיחה: 16.7

המחלקה לצילום בבצלאל

בבצלאל ממשיכים לשמור על ההפרדה האנכרוניסטית בין צילום לאמנות פלסטית, ולכן 32 בוגרי המחלקה לצילום מוצגים בקומה נפרדת, תחת האוצרות של ראש המחלקה, מיקי קרצמן. קרצמן מציין שאחד הדברים הבולטים השנה הוא הפנמת המהפכה הדיגיטלית. "אם בשנים הקודמות ההפנמה של הדיגיטל היתה בעיקר ברמת הכלים, מתחילים לראות אותה ברמת התוכן", הוא אומר. "למשל העבודות של ענת ליטן, שמצלמת כל מיני אתרים ארכיאולוגיים מוכרים בארץ ושותלת בהם פיסול או ציור ממקומות אחרים, מבלי שמבחינים בטכניקה.

סטודנטית אחרת, אלה ליטביץ, מציגה שתי סדרות שנוצרו בכלל בסריקה: בסדרה אחת היא מגדילה רסיסים שהוצאו מגופם של פצועי מלחמת יום כיפור, ובשנייה נוצות של ציפורים שהתנגשו במטוסים וגרמו לתאונות, שאותן מצאה בארכיון שמיועד לכך. יש משהו בסריקה הזו שמבטל את המרחק שקיים בצילום. הנוצות נראות היפר־ריאליסטיות, הרסיסים נראים כמו חלקי מטאור שנפל מהחלל".

"גם הסדרה של יאיר נוימן, שמייצר פורטרטים בטכניקת Stop Motion (צילום שמבוצע פריים אחרי פריים) ומקרין אותם על גבי מסכים, מבטאת את השינוי הזה", מוסיף קרצמן. “זו השנה השנייה שאנשים חוקרים את המצע של המדיום, ורבים בוחרים בסופו של דבר שלא להשתמש בנייר הצילום", הוא אומר.

אחד הפרויקטים היותר מעניינים מבחינה פוליטית הוא זה של גיל בר, שמצלם מאחזים והתנחלויות מנקודת מבט אוהדת. התוצאה היא צילום רומנטי שמזכיר את הצילום האוריינטלי של סוף המאה ה־19. פתיחה: 16.7

המדרשה

במחלקה לאמנות במדרשה מציגים השנה 69 בוגרים, וקשה למצוא קו אחיד או מגמה מובהקת, אומרות האוצרות אנג'לה קליין וטליה קינן, ועם זאת העיסוק במקומיות נוכח בלא מעט עבודות. "למשל", אומרת קינן, "נועם וינקרט מציגה ציורים ריאליסטיים של תל אביב ולצדם מגזרות קרטון של אלמנטים עירוניים, שכאילו הוצאו מהציורים, למשל הפסל של מנשה קדישמן שעמד סמוך להבימה, או המזרקה של העירייה. התוצאה היא סביבה מוכרת ולא מוכרת, חצי תל־אביבית, חצי המערב הפרוע. גם במיצב של ניר אדוני מופיע נוף צללים של יישוב הרוס, וזה חוזר גם במיצב של נטע פורשטיין, שבונה מעין באר וסביבה נופים לא מזוהים".

קליין מציינת שבחלק מהעבודות אפשר לראות התייחסות כמעט ישירה למלחמה. "למשל בציורים של רותם אלפסי, שמובלעות בהם סצינות מלחמה, או במערכת כלי החרסינה שיצרה ורד זקן, המעוטרת בדקורציה שנעשתה מצילומי עיתונות, ובהם אלמנטים של הרס והרג".

מאפיין בולט נוסף שמציינות האוצרות הוא העיסוק בחומר. זה בא לידי ביטוי בציורים של מיכל הדר, שעשויים מספוגי ענק, בצבעוניות המאוד חזקה שנוכחת בחלק מהציורים ומדגישה את הממד של הצבע עצמו, ובעבודת הווידיאו של שני שמש, פסלת. היא שפכה על עצמה פחם והצטלמה כשהיא עומדת על רגל אחת, כאילו הפכה לצל. לדברי קינן, אולי אפשר לראות בזה תגובת נגד לאינטלקטואליות יתר שאפיינה בשנים האחרונות חלק ניכר מהאמנות העכשווית, רצון להשתחרר ולחזור לדבר שנמצא בבסיס היצירה: החומר. פתיחה: 23.7